NEW

בין תקווה לייאוש: מירושלים ליבנה

 

בעקבות חורבן בית המקדש נוצר משבר רוחני ודתי עצום. היו אנשים שאיבדו תקווה כי ניתן יהיה להמשיך בסדרי החיים הרגילים ללא בית מקדש. בגלל קדושתו, חשיבותו ומעמדו הרם האמינו רבים בזמן המרד כי ירושלים ובית המקדש נצחיים ויעמדו לעד.

 

משחרב המקדש, לא יכלו היהודים להבין מדוע רומא האלילית ניצחה, בעוד שהעם היהודי, בחיר ה' הובס. קשה היה להסביר מדוע נוצח עם הבחירה, והתשובה הייתה כי לא רומא החריבה את בית המקדש, אלא אלוהי ישראל בעצמו הרס את ביתו בגלל עוונות העם.

 

לפי מקורות חז"ל , יהודים רבים בארץ גזרו על עצמם לא לאכול בשר ולא לשתות יין. הם הסבירו שאכילת בשר מזכירה להם את הקורבנות שאין הם יכולים להקריב ,והיין מזכיר להם את נסך היין על המזבח שחרב.

 

החכמים נאבקו באווירה זו, וכמו הנביאים אחרי חורבן בית המקדש הראשון, הם עודדו את העם להביט לפנים ולא לאחור. אט אט נבטה ההבנה כי כבר נגזרה הגזרה על חורבן הבית ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. החיים צריכים להימשך ויהי מה. ואכן, יחד עם מרכזיותה של ירושלים בחייהם של רוב יהודי א"י החלה מתחזקת ההבנה כי יש אפשרות לקיים את היהדות גם בלי ירושלים והמקדש.

 

עם חורבן בית המקדש הגיעה לקיצה תקופה של כ-600 שנה מאז חנוכת בית המקדש השני ב-515 לפנה"ס.

 

נציגה המובהק של הדרך החדשה, הריאלית-מציאותית, היה רבן יוחנן בן-זכאי (ריב"ז), מגדולי חכמי ירושלים ערב החורבן, וגדול החכמים בדור הראשון לאחר החורבן.

 

ריב"ז, צעיר תלמידיו של הלל הזקן, היה בין המנהיגים הבולטים יחד עם רבן שמעון גמליאל (רבן שמעון גמליאל היה ראש הסנהדרין וריב"ז היה סגנו). להשליט את המסורת הפרושית בכל שטחי החיים. ( לאחר החורבן הפרושים הפכו להנהגה המרכזית של העם ושאר הכתות שאפיינו את תקופת בית שני נעלמו).